בוקר אחד הגיעו ילדי "גן נחמה", כמו בכל בוקר, אל הגן. הם חשבו שמחכה להם עוד יום רגיל של משחקים בחצר, ציורים, ארוחת עשר ושעת ריכוז. אבל התברר שזה אינו עוד יום רגיל. הגננת נחמה כינסה את הילדים והודיעה שמחכה להם בחצר הפתעה גדולה. הילדים היו נרגשים וסקרנים לדעת מה מחכה להם בחצר. יחד עם הגננת יצאו לחצר ושם חיכה להם – סוס פוני!

הילדים קפצו משמחה והתחילו לשאול שאלות רבות את הגננת נחמה וגם את עירית, מדריכת הרכיבה על הפוני. כולם רצו לדעת מתי יוכלו לרכב עליו, וכמה זמן, לאן הם יוכלו לרכב, מה הפוני אוכל, האם אפשר ללטף אותו, ועוד המון שאלות.

גיל שמח יותר מכולם. סוסי פוני היו הדבר שהוא הכי אוהב בעולם. ואפילו פעם, כשהיה לו יום הולדת, אמא ואבא לקחו אותו לחוות סוסים והוא רכב על פוני. מאז הוא חיכה בקוצר רוח לרכב שוב על סוס פוני, ואף ניסה לבקש מאמא ומאבא שיקנו לו פוני משלו.

כמובן, גיל רצה לרכב מיד על הפוני החדש שהגיע לגן, אבל כל שאר הילדים בגן רצו גם הם לרכב ראשונים. הגננת נחמה סידרה תור לרכיבה, וגיל היה מאוכזב כשגילה שתורו יגיע רק בעוד יומיים.

חזר גיל הביתה מהגן וסיפר לאמא כמה הוא רוצה לרכב על הפוני שהגיע לגן. כל אחר הצהריים הוא חשב כיצד יוכל לרכב על הפוני כבר מחר. בערב, כשכבר היה במיטה ואחרי שאמא סיפרה לו סיפור ונתנה לו נשיקת לילה-טוב, צץ לו רעיון. גיל ידע שהגננת נחמה אוהבת סוכריות. הוא חשב שאם ייתן לה סוכריות מחר בבוקר, היא תשמח ולאות תודה תיתן לו כבר מחר לרכב על הפוני.

בבוקר, לפני שאבא הביא אותו לגן, לקח גיל חבילה של סוכריות טופי מארון המטבח ושם אותה בתיק האוכל שלו. כשהגיע לגן, גיל אמר לגננת נחמה שהוא יודע שהיא אוהבת סוכריות טופי, ומשום שהוא רוצה לשמח אותה הוא הביא במיוחד בשבילה סוכריות טופי. הגננת נחמה שמחה מאוד ונתנה לו חיבוק גדול. כשכל הילדים שיחקו בחצר, הופיעה עירית, מדריכת הרכיבה, ביחד עם סוס הפוני. הגננת נחמה קראה לגיל ואמרה לו שבגלל סוכריות הטופי שהביא לה הבוקר הוא ירכב היום ראשון על הפוני, למרות שתורו אמור היה להגיע רק מחר.

ירון, שהיה החבר הטוב ביותר של גיל, היה נרגש, כי ידע שתורו לרכב היום ראשון על הפוני. כשגילה ירון כי חברו הטוב גיל רוכב ראשון על הפוני, ועוד זכה לסיבוב ארוך במיוחד, פרץ ירון בבכי מר. גם הוא אהב סוסי פוני והיה מאושר מאוד כשחשב שירכב היום ראשון, לפני כל שאר הילדים. כשגיל ירד מהפוני, מיד רץ הוא לחברו הטוב ירון ורצה לחלוק עמו את החוויה הגדולה. ירון סיים לבכות ושאל את גיל איך זה שהוא רכב כבר היום על הפוני, ועוד לפניו, ולא מחר, ואף קיבל סיבוב ארוך יותר מכולם. גיל סיפר לו בגאווה שהגננת נחמה כל כך שמחה כשנתן לה בבוקר סוכריות טופי, ולכן הרשתה לו לרכב כבר היום על הפוני ושהרכיבה היתה מהנה מאוד.

ירון שב הביתה אותו יום מהגן עצוב, למרות שרכב על הפוני. הוא היה מאוכזב שגיל רכב לפניו בגלל סוכריות הטופי, ובגלל שהגננת נחמה קידמה את גיל לראש התור, ושהוא רכב יותר זמן מכולם. ירון חיכה בסבלנות לתורו וחשב שזה לא הוגן שגיל ירכב לפניו ולפני הילדים האחרים, ואפילו יותר זמן מהם, רק משום שהביא סוכריות לגננת. הוא סיפר על אירועי היום בגן לאמא ולאבא. אמא ואבא אמרו לו שהם מבינים שהוא מרגיש פגוע, והם גם הסבירו לו מדוע.

כדי למנוע מצבים בהם אנשים ירגישו פגועים וכועסים בגלל שאחרים קודמו לפניהם לראש התור, או שקיבלו יותר, שעה שכולם היו אמורים לקבל דבר בשווה (נניח, קיבלו שני קרטיבים מהגננת כשכולם קיבלו קרטיב אחד בלבד), חוקקו חוק שכולם חייבים לנהוג לפיו.

אסור לתת לבעלי תפקידים, כמו גננת, רופא ונהג אוטובוס, מתנות וחפצים שהם אוהבים, כדי שיעשו למען מי שנתן להם את המתנה מעשים שיעזרו לו, אך עלולים גם לפגוע באנשים אחרים. למתנה כזו קוראים שוחד. נוסף לכך, אסור לבעלי התפקידים הללו, כמו נהג האוטובוס והרופא, לקחת שוחד מאנשים ולעשות למענם דברים שיעזרו להם, לפני שהגיע תורם, או לתת להם יותר ממה שמגיע להם. הם חייבים להתייחס באופן שווה לכולם, לטפל בכל אדם בתורו ולתת לו בדיוק מה שמגיע לו.

ירון הבין שגיל לא נהג כשורה כאשר נתן שוחד לגננת כדי לרכב לפניו על הפוני. הגננת נחמה לא היתה צריכה לקבל מגיל את השוחד ולתת לו לרכב שלא בתורו, לפני כל שאר הילדים ויותר זמן מכולם. הוא קיווה ששניהם לא יעשו זאת שוב.

(זכויות יוצרים: דניאל פוירשטיין)