לפני שנים רבות, בזמן שמדינת ישראל עוד לא היתה קיימת, קם בגרמניה שלטון נאצי אשר ביקש להשמיד את העם היהודי. אותם אנשים מרושעים חשבו שהיהודים אינם ראויים להיות אנשים, אלא חיות. יהודים רבים חיו אז בגרמניה, ובכלל ברחבי יבשת אירופה, ומשום שלרבים מהם היה כסף, קינאו בהם הנאצים ושנאו אותם. לבסוף, החליטו הנאצים לצאת למלחמה נגד כל המדינות האחרות ולהשמיד את היהודים שחיו בהן.
הנאצים השמידו את יהודי אירופה באכזריות: הם הקימו מחנות השמדה, שאליהם היו היהודים נשלחים ברכבות. שם חנקו אותם הנאצים בתאי גז ורצחו אותם בשיטות שונות. לאחר הרצח הם היו שורפים את גופותיהם של היהודים שנרצחו.
(זכויות יוצרים: דניאל פוירשטיין)
לאחר שהמלחמה נסתיימה והנאצים הפסידו בה, הצליחו כמה מאנשיהם לברוח לארצות רחוקות ולהסתתר בהן, מחשש שמא ייתפסו, יובאו לדין וייענשו על מעשיהם הנוראיים שכוונו בעיקר כלפי בני העם היהודי. כשהוקמה מדינת ישראל, היא חוקקה חוק מיוחד, שלפיו אדם שייתפס, ובית משפט יקבע שבזמן שלטון הנאצים בגרמניה הוא הרג יהודים, או השתתף בהריגתם, או עינה יהודים, או הרעיב אותם, או פגע בבתי כנסת או עשה מעשים נוראים ואיומים נגד יהודים או נגד בני עמים אחרים, אשם בפשע נגד העם היהודי או נגד כל בני האדם. עונשו של אדם כזה יהיה מוות.
לפי חוק זה הואשמו בישראל שני אנשים בלבד: האחד, אדולף אייכמן, שהיה נאצי והיה זה שחשב על מחנות ההשמדה והגה את השיטה לשלוח אליהם יהודים ברכבות. הוא נמצא אשם בפשעים נגד העם היהודי . עונשו היה מוות, והוא נתלה בישראל בשנת 1961.
האדם השני, ג'ון איוון דמיאניוק, לא היה אמנם נאצי אך הואשם בסיוע לנאצים. טענו כלפיו שהוא היה זה שהפעיל את תאי הגז במחנה השמדה. הוא נשפט אך לא נענש מפני שבית המשפט העליון של מדינת ישראל פסק כי לא ניתן לקבוע בוודאות שאכן איש זה הוא דמיאניוק האמיתי, או שמא מדובר באדם הדומה לו. כדי להעניש אדם בעונש מוות חייבים להיות בטוחים בביטחון מלא שהוא האיש שאותו מחפשים.
היום כבר אין מצוד אחר אנשים החשודים במעשים המיוחסים לנאצים, כי מאז המלחמה ההיא עברו שנים רבות, ורוב הנאצים שהצליחו לברוח בתום המלחמה, כבר מתו מזיקנה. לכן נראה שהחוק כיום הוא פחות חשוב. עם זאת, יש לו משמעות סמלית, כלומר, ישראל מצהירה כלפי כל העולם שהעם היהודי אינו שוכח את הנאצים ואינו סולח לאלה שביקשו להשמידו.
