"העדפה מתקנת" היא מדיניות המחייבת מוסדות לתת העדפה לקבוצות הנחשבות כמקופחות חברתית, ובכך לפצותן על נקודת המוצא הנחותה שלהן במירוץ ההישגי. בדרך כלל מדובר על העדפה בקבלה לעבודה (או בקידום) או ללימודים, או העדפה באיוש מוסדות ציבוריים, של קטגוריות מיניות או אתניות מקופחות, למשל נשים או שחורים, שייצוגם במסלולים האמורים נמוך מחלקם היחסי באוכלוסייה (מאוחר יותר כללה מדיניות זאת גם בעלי נכויות).

גישת ההעדפה המתקנת, שהונהגה בארה"ב החל משלהי שנות השישים, שונה מן הגישה שהייתה מקובלת קודם לכן כלפי קבוצות מיעוט מקופחות – הגישה האינדיבידואליסטית. לפי הגישה האחרונה אי-השוויון בשוק העבודה או במערכות ההשכלה, נתפס כתוצאה של יחס ספציפי בלתי הוגן או מפלה מצד מעסיקים או בעלי תפקידים אחרים, שמעדיפים בני קבוצה מגדרית אחת או בני קבוצות אתניות מסוימות על פני אחרות. המדיניות נוסחה במונחים שליליים של איסור על התנהגות מפלה, אבל לא הכירה בממדים המוסדיים והמבניים של האפליה וכתוצאה מכך, השפעתה על הסרת המחסומים העומדים בפני ההוגנות בתעסוקה ובהשכלה הוכחה כמוגבלת למדי (Steinberg and Cook, 1988: 319).

החקיקה נגד אפליה ומדיניות העדפה המתקנת נבדלות, אם כן, במספר מאפיינים. החקיקה נגד אפליה דורשת רק הימנעות מפעולות מפלות; העדפה מתקנת, לעומת זאת, דורשת נקיטת פעולה כדי ליצור שוויון בפועל, כלומר היא בוחנת את התוצאות ולא רק את התהליכים. החקיקה נגד אפליה מבקשת מהארגונים להיות "עיוורי צבעים", היינו לא להפלות בין קטגוריות. מדיניות ההעדפה המתקנת, לעומת זאת, דורשת דווקא תשומת לב ל"צבעים", בעיקר כשהם חסרים, כלומר לבחון את משתני המגדר והמוצא האתני, לתת את הדעת לנסיבות המיוחדות ולרקעם של האנשים המעורבים ולשקול כיצד משפיעים הגורמים השיוכיים הללו על הזדמנויותיהם.

במילים אחרות, הנחת המוצא של מדיניות השוויון בתעסוקה היא שאפליה מתרחשת משום שאדם יחיד (דוגמת מעסיק גבר) עורך הבחנות לא צודקות בין העובדים (כמו בין מועסק למועסקת). הנחת המוצא של העדפה מתקנת היא, שאפליה עלולה להתרחש בהיעדר זדון או דעות קדומות מצד המעסיק. זאת מכיוון שפרקטיקות מפלות הן חלק מהפעולות השגרתיות של הארגון, לדוגמה: האופן שבו מפרסמים את המשרות, הקריטריונים לקידום, התעסוקות הנחשבות ראויות לנשים, לגברים ולבני קבוצות אתניות שונות. כך, מדיניות נגד אפליה ממקמת את מוקד הפעילות ברמת היחיד, ואילו העדפה מתקנת ממקמת אותו ברמת המערכת.

לסיכום, המדיניות נגד אפליה מניחה שאנו חיים בעולם הוגן מיסודו ושהחלת איסור על דעות קדומות תבטיח שאנשים בעלי כישורים זהים ייהנו מאותן ההזדמנויות. העדפה מתקנת מניחה שאנו חיים בעולם שאינו הוגן, היכן שעשרות ומאות שנים של אפליה יצרו יתרונות עבור קטגוריות מסוימות של אנשים, כגון הגברים החולשים על רוב ההון והכוח בחברה.